בסוף השבוע שעבר פורסם ראיון עם יו״ר מפלגת ׳ימינה׳ נפתלי בנט ב׳ישראל היום׳, שם הצהיר כי עם 15 מנדטים הוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. כולם רוצים לזכות במרוץ, וברור שמי שצנח מ-20 מנדטים בסקרים ל-11 ירצה לחזור ולטפס מעלה מעלה, אבל על חשבון מי ׳ימינה׳ יכולה לטפס, ואם תגיע ליעד – איזו אידאולוגיה תיישם ובמסגרת איזו קואליציה?
מאז 2013 כמות המנדטים של ׳הליכוד׳ ושל בנט לא עברה את ה-43. כש׳הליכוד׳ רץ יחד עם ׳ישראל ביתנו׳, השתיים הגיעו ל-31 ובנט עם ׳הבית היהודי׳ צמח ל-12. שנתיים לאחר מכן, ׳הליכוד׳ לבדו הגיע ל-30 מנדטים, בנט ירד ל-8 בלבד. ארבע שנים חלפו, בנט יצא להרפתקת ׳הימין החדש׳ וסיים, יחד עם פייגלין, מתחת לאחוז החסימה. ׳הבית היהודי׳, ׳האיחוד הלאומי׳ ו׳עוצמה יהודית׳ שחברו ל׳איחוד מפלגות הימין׳ הגיעו ל-5 מנדטים, ׳הליכוד׳ ל-35 (לפי פסיקת בית המשפט בכל אופן). במערכת השנייה, ׳הימין החדש׳, הפעם בראשות שקד, חבר ל׳בית היהודי׳ ו׳האיחוד הלאומי׳ תחת ׳ימינה׳ שקיבלה 7 מנדטים. ׳הליכוד׳ ירד ל-32 מנדטים. במערכת השלישית בנט קיבל רק 6 מנדטים, ׳הליכוד׳ חזר ל-36.
איך שלא תסובבו את זה, ׳הליכוד׳, בנט והציונות הדתית כבר 8 שנים לא עוברות את קו 43 המנדטים. הגורם היחיד שעשוי לשנות את זה הוא אחוז הצבעה גבוה במיוחד במעוזי הימין, אך ההיגיון אומר שהנמנום בו שרויה מערכת הבחירות בצד הקורונה יוביל דווקא לירידה באחוז ההצבעה.
אחת הסיבות בגללן כמות המצביעים של בנט מוגבלת היא בחירה שקיבל כאשר נכנס למערכת הפוליטית – התמודדות לראשות ׳הבית היהודי׳. לפני כשנתיים החליט לנסות לחזור אחורה ולהתפצל מהמפלגה ולהקים את ׳הימין החדש׳. שם המפלגה זיהה היטב את הסנטימנט החדש והצעיר שקם בשנים האחרונות, בחסות הרשתות החברתיות (לשקד ולבנט עצמם היה תפקיד מרכזי בגיבוש הזהות הלאומית של לא מעט צעירים), אך הזיהוי עם המפלגה הציונית-דתית נותר. כשהוא בחר להתפצל מ׳הבית היהודי׳ בסוף 2019 ושוב לקראת מערכת הבחירות הזו מ׳האיחוד הלאומי׳ (כיום ׳הציונות הדתית׳), הוא הצהיר במשתמע על חלום נוסף: להיות העומד בראש המחנה הלאומי.
חזרה למספרי. בסקרים האחרונים של מכון ׳דיירקט פולס׳ ו-103FM חלה התפתחות משמעותית שעשויה להעניק לבנט את הכלים לקפוץ לגובה גם בלי להגביר את כמות המצביעים שלו: קריסתה של מפלגת ׳תקווה חדשה׳. אמנם הכותרת שיצאה היא שבנט עבר את סער, אך האמת היא שסער הוא זה שחלף על פני יו״ר ׳ימינה׳ בצניחה החופשית מטה. מרגע שפורסם על הסכם העודפים בין שתי המפלגות, במערכת הפוליטית חורשות שמועות על שיתוף פעולה שייכנס לתוקף אחרי יום הבוחר. לפי התזה הזו, שתי המפלגות יחברו יחד לסיעה אחת ביום שאחרי, ובכך יגדילו את משקלן הסגולי בדרך להקמת ממשלה.
לצד שאלת מספרי המנדטים, עומדת גם השאלה מה ייעשה בהם. את חוסר היכולת לחולל שינויי עומק בתחום המשפט או בתחום המאבק בוועדי העובדים מסביר ראש הממשלה נתניהו בכך שלא היה לו את הרוב הנדרש לכך בכנסת. נדמה שגם אם בנט יצליח איכשהו להגיע לראשות הממשלה בתום מערכת הבחירות הזו – הוא יתקשה לייצר מציאות אחרת.
במאמר שפרסם בתחילת השבוע יאיר לפיד, הוא כבר הודה שגם אם יהיה ראש המפלגה הגדולה בגוש רק-לא-ביבי, כלל לא בטוח שיהיה ראש הממשלה, אך הבטיח להיכנס לנעליה של ׳כחול לבן׳ בממשלה החולפת: “אם ׳יש עתיד׳ תהיה המפלגה הגדולה ביותר בממשלה הבאה העובדה הזאת אולי לא תבטיח לי את ראשות הממשלה, אבל היא תבטיח שהכסף של האזרחים לא יופנה עוד להתנחלויות בודדות, שבית המשפט העליון יהיה מוגן מפני התקפות, שיושם קץ למונופול החרדי על היהדות, שלהט״בים ודרוזים וצעירים שמודאגים ממשבר האקלים יוכלו להרגיש שזו גם מדינתם”.
משמעות דבריו של לפיד ברורה: בנט, שנמצא בין גוש ביבי לגוש רק-לא-ביבי, ימצא את עצמו בדילמה אכזרית. הוא יצטרך להכריע בין חלום ראשות הממשלה לבין החלום להיות ראש המחנה הלאומי. אם יגרום להדחת נתניהו לטובת הקמת ממשלת שמאל, אולי יצליח להיות ראש הממשלה – אבל הוא יצטרך לעבוד קשה מאוד אחרי כן כדי להתקבל בחזרה אל קרב המחנה הלאומי.
עקבו אחר עקיבא לם בטלגרם, ואחר ׳מידה׳ ברשתות החברתיות:
The post מזלג הדרכים של בנט: הקמת ממשלת שמאל או נאמנות למחנה הימין appeared first on מידה.
